“מנוחי”, אמא שמחה לקראתי אז בבית, מחבקת אותי, כמו בכל יום בשובי, בשמחה. אז, כשהייתי ילדונת בכיתה ב’, זה היה אחד הרגעים המתוקים שלי ביום. באותו יום, עוד לפני שהשתחררתי מזרועותיה החמות, שאלתי מיד: “היית פעם גויה, אמא?”
ידיה של אמא עזבו אותי מיד ואבא צץ פתאום מן המטבח. “מה זה נקרא?” ביררה אמא בצרידות.
“חני זקס אמרה שחוץ לארץ זו ארץ של גויים, וגרנדמה וגרנדפה בלייט הם גויים, וגם את היית פעם גויה. נכון היא שקרנית?”
מאז הייתה ילדה קטנה, הרגישה מנוחי ריינר שהיא מוכנה לתת הכל כדי להיות כמו כולן, ורק הרקע המשפחתי שלה מפריד בינה לבין האושר המושלם. אז למה אסתי, אחותה, כל כך גאה באמא ובכל מה שקשור להליך הגיור שלה? ולמה אף אחד מהמשפחה שלה לא מרגיש כמוה?
שאלה זו מלווה את מנוחי כבר שנים, אלא שלאחרונה צצות עוד ועוד שאלות ומטלטלות אותה ואת חייה, את משפחתה ואת מה שנדמה לה שהיא בוחרת כמובן מאליו.
לא כל מה שאת רוצה לבחור, נתון לבחירתך. אבל הבחירה שלך מציבה בפנייך מראה, שלא תוכלי להימלט ממנה.
הספר הזה הוא אחיהם הצעיר של ‘קוביית קרח’ ו’שביל ירוק מדי’,
כמותם הוא נוגע בליבות הקוראים ומשאיר בהם חותם.
