“לגילה כואב?”
“החולים המונשמים מקבלים תרופות הרגעה והרדמה דרך צינורות העירוי
ואינם חשים כאב. לחברתך- חולה מספר תשע הפסיקו כבר את תרופות ההרדמה וממתינים לשלב ההתעוררות, בו היא תזהה את הסובבים אותה”.
“אולי היא כבר ערה, רק היא חלשה מדי להראות לנו זאת”, קיותה לאה.
“אפשר לבדוק זאת”.
אלונית האלגנטית רכנה לכוון גילה, הניחה אצבעה בידה ואמרה:
“גילה חברתך לאה נמצאת כאן, היא באה לבקר אותך. אם את מזהה אותה לחצי לי על האצבע”.
דממה. פניה של גילה נשארו ללא זיע ואצבעה נותרה רפויה.
“גילה, לאה אור הגיעה לבקר אותך, אם את מזהה אותה עפעפי בעינים”.
עיניה של גילה העצומות, לא הגיבו ופניה הלבנות השתלבו
בלובן הסדינים.
גילה עוברת תאונה קשה וחברתה לאה מלווה אותה
בנאמנות ובמסירות.
עזיזיה הילדה- החולה מעזה, גורמת לדפחקות לב מואצות לשתיהן
ולמעקב מסוכן המגיע עד לחאן יונס שבעזה.
בספר זה תקראו על הרגעים הקשים של גילה, על השיטות של
לאה וגילה להתמודד עם כל מצב ועל הנסיעה המסוכנת לעזה.
הספר “אמבולנס לעזה” הוא ספר מאלף מלא מתח והומור,
שזור בתובנות חשובות לחיים. ספר המראה לנו את הטוב
ואת היפה שבחיים.
