תי הנהנה בעיניים נוצצות, קולטת מאוחר מדי את עיניה הרושפות של אמא. “לא, אני לא רוצה”. היא נבהלה. “אני… אני לא אוהבת בובות בסוף”. היא שמטה מידיה באיטיות את הבובה.
“למה שלא תיקחי? זאת בובה נהדרת, משהו קטן מאיתנו לכאלה ידידים טובים”, בלה הצטערה. “אפשר להחליף לה בגדים, ויש לה גם אמבטיה. רחל, תביאי את האמבטיה. מחר נקנה לך בובה אחרת”.
חוי עמדה מבחוץ, ילדה גדולה ובוגרת שמסיימת גן חובה, ותלתה עיניים גדולות בסיטואציה.
המבוכה של אבא, הכעס השקט של אמא. החרטה וההתרגשות של רותי. אבל יותר מכל הדהים אותה המשפט הזה – מחר נקנה לך בובה אחרת. כך, פשוט? ללכת לחנות, לפתוח את הארנק, ולהוציא ממנו כמה שרוצים?
אולי זאת היתה הפעם הראשונה בחייה שהיא הבינה שלא כל בני האדם נולדו שווים. לא כל אמא נבהלת כשהנעליים של הילדה שלה נקרעות, יש אמהות שפשוט אומרות ‘לא נורא, נקנה לך נעליים אחרות.’ ועושות זאת כבר באותו יום. לא מרפרפות אפילו על תג המחיר.
