מה יקרה אם אמות מחר בבוקר – סיפור חייה של דפנה מאיר
כריכה רכה
205 עמ’
“כל לילה אני עולה לישון על יצועי עם תחושה שעשיתי מיליון מצוות והבאתי המון אור לעולם, שה’ אוהב אותי, דלוק עלי חבל”ז, ושגם מה שלא הספקתי, או יצא גרוע, ככה בדיוק היה צריך לקרות,” כך כתבה דפנה מאיר והוסיפה: “החיים שלי דבש דבורים טהור. יש הרבה דבורים והרבה עקיצות, אך יש גם הרבה דבש.”
לא בכדי היו חייה של דפנה מאיר דבש דבורים טהור: היא הפכה אותם לכאלה. הילדה שגדלה בפנימיות ובחברת נוער בקיבוץ בנתה עם בעלה נתן קן חם ואוהב שבו גידלו שישה ילדים – ארבעה שהביאו לעולם ושני ילדי אומנה. לצד עבודתה כאחות בבית החולים סייעה לנשים להרות ולתכנן ילודה, קראה תמיד כמה ספרים במקביל, למדה ערבית כדי לדעת לדבר עם החולים שבהם טיפלה והתנדבה בוועד עתניאל, היישוב שבו גרה.
ובעיקר היא כתבה, תמיד כתבה. לכל אחד ועל כל דבר. היא כתבה לבעלה שנעלב כשמסרה מתנות שקיבלה ממנו. היא כתבה לבתה שחששה שלא תמצא אהבה. היא כתבה לחולים שאיחרו לשלם על התרופות שלקחו. היא כתבה למטופלת שדיברה אליה בחוסר נימוס. היא כתבה לגדולי הרבנים, שמתחו ביקורת על שיטות הטיפול שלה. היא כתבה לממונה עליה שהעירה לה. היא כתבה לקולגות שלה כשהרגישה שהן עובדות קשה מדי. היא כתבה לחברות שפגעה בהן. היא כתבה בחריפות, באומץ, בחדות – אך גם בחוכמה, בחמלה ובאהבה גדולה. “גדלתי בשטח הפקר והייתי ילדת רחוב,” כתבה פעם, “לא הלעיטו אותי בכלום. אני פרח בר. לא פוחדת מאף אחד ומשום דבר.”
ב-ח’ בשבט תשע”ו, 17 בינואר 2016, בטרם מלאו לה 40, נרצחה דפנה מאיר על ידי מחבל בביתה. אחריה נותרו מאות אלפי המילים שכתבה – במכתבים, במיילים, בהודעות ווטסאפ ובמאמרים. המילים האלה, תמצית תפיסת עולמה, הן יצירה מרתקת והן הבסיס לביוגרפיה הזאת, מה יקרה אם אמות מחר בבוקר.
את מילותיה של דפנה הפקיד בעלה נתן בידיה הטובות של יפעת ארליך, סופרת ועיתונאית ב”ידיעות אחרונות”. בתבונה, בעדינות וברגישות היא טוותה מהן את סיפור חייה של האישה יוצאת הדופן.
ואי-אפשר שלא לסיים במילותיה של דפנה עצמה: “חפשו אותי בחנויות הספרים המובחרות וגם בגוגל, שם אני כבר כוכב…”
