זה היה נראה מבטיח והגיוני כל־כך: ניקח את הנושא הטעון הזה, נסיר ממנו את הכובד המייסר, את רגשות האשם ואת האיסורים שיוצרים אותם – ונרוויח את כל הטוב בלי כל הרע, לא? מה השתבש בדרך?
אולי שפכנו את התינוק עם המים. אולי בלי שהתכוונו החופש והשחרור פרקו מעלינו לא רק את רגשות האשם, אלא גם את השמחה ואת תחושת המשמעות.
לא לומר את הכול מזכיר שלפעמים כשלא אומרים הכול, אומרים הרבה יותר.
הוא מלמד שכללי הצניעות אינם משטוּר ודיכוי אלא כמעט ההפך. צניעות יוצרת הפרדות שמאפשרות קשר קרוב ואינטימי.
הוא מביט באומץ אל הקושי לסבול את הכיסוי ואת ההסתרה, ומבחין שזה מתחיל מהקושי לעמוד חסרים מול א־לוהים.
ובעיקר, הוא מציע נתיב לשוב בעזרתו אל קרבה שיש בה סוד, כיסוי וגילוי, קרבה שצומחת גם מפרקים של ריחוק, קרבה שהיא תהליך עמוק שנושא פרי מתוק.
ספר זה יצא לאור לזכרו ולעילוי נשמתו של עמית גואטה הי”ד אשר נפל בשמחת תורה התשפ”ד
