ספרו הראשון של חנוך דאום, מציג מונולוג חושפני, הכולל ארבעה מכתבי התנצלות, בהם חושף הכותב תהליך כואב של התרחקות מן הדת כפי שהכיר אותה, התרחקות מן המגזר אליו הוא שייך, חיים בצילו של אב דומיננטי המקדיש את חייו למען הקהילה הדתית לאומית, עימות עם הרצון להיות חלק מקולקטיב דתי לאומי, מבלי לנהוג על פי הכללים, והתמודדות עם האשמות בלתי פוסקות, ואולי מוצדקות, על שבחר כעיתונאי דתי שלא לייצג נאמנה את המגזר ממנו הגיע. אלוהים לא מרשה הוא האוטוביוגרפיה הרגשית של הכותב. מדובר בספר מטלטל המטפל באומץ אך בהכנעה בבעיות שטרם טופלו בעולם הדתי: הומו-אירוטיות בישיבות, שימוש בכדורים פסיכיאטריים, זוגות מעורבים, בדידותם של ילדים הגדלים במשפחות מרובות ילדים ועוד. זהו ספר שנכתב באהבה גדולה, אך מתוך כאב וגעגוע.
