ספר התניא שנקרא גם לקוטי אמרים או ספר של בינונים על שם חלקו הראשון, הוא ספר היסוד של חסידות חב”ד ואחד מספרי היסוד של תנועת החסידות בכלל. הודפס בשנת ה’תקנ”ז (1796) בסלאוויטא, בידי מחברו, מייסד חסידות חב”ד רבי שניאור זלמן מלאדי, ועל שם ספרו הוא מכונה גם “בעל התניא”. התניא משמש כספר היסוד של חסידות חב”ד, וכולל הנחיות לדרך חיים ולעבודת הבורא, המבוססת על עבודה משותפת של רגש והבנה. זה הספר הראשון שניסח את עקרונות החסידות בדרך שיטתית, והייתה לו השפעה רבה גם בחוגים לא-חסידיים. בראשיתו עורר הספר החדשני גם מחלוקת בתוך החסידות עקב האלמנט האינטלקטואלי שבמשנת חב”ד. בראש המתנגדים עמדו רבי אברהם מקליסק ורבי ברוך ממז’יבוז’, נכדו של הבעש”ט. כיום מקובל ספר זה בכמה מזרמי החסידות כאחד מספרי היסוד. הספר קרוי על שם המילה הפותחת אותו. בספר מלמד המחבר כיצד יכול כל אחד לעבוד את השם. בספר זה מנותחים ההבדלים בין טיפוסים שונים של היהודי – “צדיק”, “רשע” ו”בינוני”, ומותוות דרכי עבודת השם עבור ה”בינוני”, שלשיטת המחבר הוא המודל האידאלי ליהודי מן השורה (בשונה ממדרגת ה”צדיק” שאיננה בהישג ידו של כל אחד). (מתוך: ויקיפידיה)
