ריקוד מז’ורי/חדוי לינדר
“מאם, קומי. לא אפחד יותר מקסאמים. לא תצטרכי לנסוע לתערוכה, לא תצטרכי למות.קומי מאם. זה לא יכול להיות דבר כזה שאמא נוטשת את הילדים שלה ומביאים להם אמא אחרת. קומי, אני יודעת שרק נרדמת. קומי, אשמור על רחל ועל נהוראי, לא אכנס יותר לעולם לארגז המצעים. אסכים לגור בשדרות. נו, מאם, פליז. קומי כבר!”
מרגישה את הלב שלי נמחץ. מכאב, מגעגוע, מכעס. עוד שנייה ולא אמות מקסאם, אמות מכאב.
מקפיאה את כדורי השוקולד הנותרים לפליטה ושואלת את עצמי איך מקפיאים רגעים טובים.
לו ידעתי כיצד, הייתי מקפיאה את רגעי האימהות האלו ושמה במגירה הראשונה במקפיא.
במגירה השנייה הייתי מקפיאה את הרגעים בהם אני מצליחה לצאת להליכה עם ישראל, בונה מגדלים עם מוטי ותמר, מפטפטת עם נועה, מבשלת, מתפקדת למרות הכל.
במגירה השלישית הייתי מקפיאה את כל הרגעים בהם הצלחתי למשוך את עצמי החוצה מתוך מפלי הדמעה השוצפים. מגירות, מגירות יהיו סדורות לי.
הלוואי לו רק ידעתי, הייתי מארגנת לי מקפיא מסודר, שאוכל להפשיר לי רגעים לפי הצורך.
הסיפור שלי הוא ריקוד עדין, בין טראומה להחלמה, מוות לחיים, ניתוק לחיבור, עבר להווה. עם רגישות, חמלה, הבנה, עומק והומור.
מזמינה אתכם להצטרף לריקוד,
ללי (הנורמלית.)
