צמאה לך/אפרת לשם
“פרנקל?!””אלי מופתע כהוגן. “מה אתה מחפש כאן???” הסקרנות שלו מהולה בלעג בלתי מוסתר.
“כן, באמת. מה לך ולנו?” יואל מתרומם אולי הוא עדיין חולם?
“המ- – המ- – -“” ישראל מאיר מהסס, נבוך. לילה שלם שהוא התהפך על משכבו וחשב והתלבט והתחבט.
עלו לו מאה תירוצים למה לא, ועוד מאתיים שכנועים למה כן, ובסופו של דבר הוא החליט שכן. אין לו מה להפסיד. את מה שהיה לו הוא הפסיד גם ככה.
חוי פותחת את הדלת ונעצרת, קופאת על מקומה כמו קרחון באוקיינוס. היא מביטה לא מאמינה במה שמתחולל שם, ומרגישה איך הדם אוזל במהירות מפניה ומכל גופה.
“אמא’לה!” היא צועקת בלי שליטה. “מה זה?!” היא מבועתת, המומה, וכועסת כמו שלא ידעה שהיא יכולה לכעוס.
“אמ- – -א!!” הילדים המופתעים רצים אליה בהתלהבות.
“מה את עושה פה?” ארי תוהה, זוכר שהיא הייתה צריכה להגיע מאוחר יותר.
“מה אני עושה, פה?!” חוי אינה שולטת בנימת קולה. “מה זה עושה פה?!”
היא מצביעה בחלחלה על המרפסת מתאפקת שלא לפרוץ בבכי. מה קורה פה??
ישראל מאיר, מוישי, חוי, ליבי ושירה לא בחרו להיות גיבורים. הבחירות שלהם גרמו להם להיות כאלה. גם אותם, כמו כולם, הכו גלי החיים אבל הם בחרו לבחור. בחרו להיות הסלע האיתן שנשאר חזק למרות הגלים המתנפצים. כל אחד מגיבורי הספר עובר מסע. מסע שחותר בין צמא למים, בין נתק לקשר, בין בריחה לבחירה ובין גוף לנשמה.
