יששכר: “את בהתמוטטות”. הוא נעצר על עומדו והתנשם בהקלה למשמע
קולה. “היה אסור לי לתת לך ככה להתרוצץ בין עורכי דין”.
חסידה: “הוא סוכרתי! מהר”. צרחה עוד. “ואיפה המשקפיים שלו? איך עצרתם
אותו ככה, מה הוא מחבל”?
שושי:“השכירות שלנו”, אמרה שושי. “צריך להתחיל לשלם אותה בעצמנו. עוד
פחות משבוע הראשון לחודש”.
צבי: “הצעירים בטוחים שכל העושר עומד במרחק נגיעה מהם, הא?”
חוי: “ארי, זה פיקוח נפש”, היא אמרה “ביקרתי היום אצל אבא ואמא ומצאתי
את הדף הזה על השולחן”. היא הוציאה מתיקה דף קמוט משהו.
טובי: “מי שמדבר, אברכון צעיר עם שמנת על השפתיים”. עכשיו טובי הרימה
את העיניים סוף, סוף, הישירה מבט וכבר לא צחקה בכלל.
ארי:“עניין כלכלי משהו?” תהה ארי. “כלכלי משהו” ענה אביו וארי מתח את
זרועותיו ופתח את הדלת. כולם בריאים וזה מה שחשוב.
מגרש אחד, בפאתי ירושלים.
אבא- אמא- ילד.
וענין כלכלי, משהו, שמסבך איתו את כל מה שמוכר וידוע וברור;
מי נותן למי ומי מקבל?
ומי דואג למי ולמה?
ובמרוץ המסחרר הזה, מלא המסירות והאהבה, אחר הכסף, אחר
הבגרות, אחר השליטה, אחר השמיטה-
נבנה משהו חדש במגרש הביתי.
משהו שווה.
