מארץ הצביקה לארץ הצבי/צבי צמרת
סיפור חייו של ד”ר צבי צמרת (2023-1945) הוא סיפורו של אחד מבכירי המחנכים וההיסטוריונים בישראל, שתמיד טרח לציין כי הוא “יהודי-ציוני אדוק”, “לא איש ימין ולא איש שמאל”, “לא דתי ולא חילוני”. הוא זכה בפרס ההוקרה הגבוה של השמאל (פרס בן-גוריון) ובפרס ההוקרה הגבוה של הימין (פרס מוסקוביץ’) וכן בפרסים על תרומתו ליחסי דתיים-חילוניים-חרדים (בהם פרס אבי חי). לא בכדי עמד בראש הוועדה הציבורית שיזם בית המשפט העליון לפשר בין חילונים וחרדים בירושלים (ועדת צמרת, כביש בר-אילן, 1996).
צמרת זכה להכיר ולהיות בקשר עם אישים שונים ממגוון מגזרים, החל בדוד בן-גוריון, יהודה יערי, הרב צבי יהודה קוק, זלדה, נחמה ליבוביץ והרב עובדיה יוסף, וכלה באהרן אפלפלד, פרופ’ אליעזר שביד, פרופ’ יוסף בנטואיץ, לובה אליאב, גאולה כהן, הרב מנחם פרומן ופעילי עלייה בברית המועצות.
בספרו האוטוביוגרפי, מארץ הצביקה לארץ הצבי, חושף צמרת את התהפוכות הרעיוניות שחווה, החל מ”ארץ הצביקה”, ארצו של “היהודי החדש”, ועד ל”ארץ הצבי”, ארצו של “היהודי החדש-ישן”, ומספר על עשייה חינוכית-חברתית המשליכה עד ימינו.
צבי צמרת נולד וגדל בנתניה, חי בילדותו שנתיים בקיבוץ גן שמואל (בשנותיו האחרונות של סטלין) ושירת בנח”ל בהיאחזות גרופית שבערבה. ב-1964 הצטרף לקיבוץ האון שלמרגלות הגולן הסורי, אחרי מלחמת ששת הימים עזב את הקיבוץ, למד ולימד באוניברסיטה העברית בירושלים, וב-1971, כשהוא בן 26, מונה למנהל מדרשת שדה בוקר, צעיר מנהלי בתי הספר המקיפים בארץ. מעט אחרי תום מלחמת יום הכיפורים הקים את מערכת המכונים לחינוך יהודי-ציוני (מלי”ץ), ובשנות הטרור הקשות בקריית שמונה (1983-1977) “עלה” עם משפחתו לאצבע הגליל וניהל את התיכון המקיף דנציגר בעיר. אחרי שנחתם “הסכם שלום” עם לבנון (מאי 1983) הוצע לו לחזור לירושלים ולנהל את המוסד ההיסטורי-חינוכי יד בן צבי, וכך עשה במשך 28 שנה (עד דצמבר 2009). במהלך אותן שנים נשלח חמש פעמים מטעם נתיב (המוסד) לשליחויות שונות בברית המועצות. טרם פרישתו לגמלאות בפברואר 2012 כיהן כיו”ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך. אחרי פרישתו לימד – ללא כיפה – במכללת הרצוג באלון שבות ובישיבת הסדר בנתיבות, וכן לימד במשרה מלאה במכללת שערי מדע ומשפט בהוד השרון.
