כוכבים נופלים בשביל זה/זהבה שמחוני
הוא חייך בעגמומיות ואחז במכשיר, מקווה שהישועה תבוא לו ממנו, שכן זהו האמצעי האחרון שנשאר לשרת אותו.
“הלו, שומעים?” קרא אל תוך המכשיר. “מישהו שומע?” אך רק שקט מלווה בצפצוף מצמרר ובלתי-פוסק ענה לקריאתו.
יחיאל התיישב על המיטה באנחה, שומט את ראשו אחורנית. ייאוש הזדחל אל קירות ליבו, עוטף את כל כולו. כל הלחשושים והדיבורים שסיפרו על מוזרותו וחוסר-הצלחותיו, עלו לפתע וצלצלו באוזניו כפעמוני אזעקה מחרישי אוזניים.
הוא אף היה יכול לשמוע את צחוקם הרועם של האנשים, ולהיפגש במבטו של מפקד המשטרה שכה האמין בו ואף העריץ אותו. אך כעת, בעיני רוחו של יחיאל, היה נראה מבטו בלתי מרוצה בעליל. והנורא מכל – הוא נפגש במבטו של יחיאל. מבט מיואש, חסר חיים ומעונה.
“לאאאא!” הוא צעק והתרומם כלוחם בשדה הקרב. “אני חייב, חייב להוכיח לכולם, חייב להוכיח את זה לעצמי יותר מכל! והסוף, הסוף חייב להיות טוב!” הוא צעק כאריה, כחיה רעבתנית, כאילו כל הכוחות שבעולם נכנסו בו באותם רגעים.
בשמיים ישנם כוכבים, אך לא רק בשמיים. גם בארץ הם נמצאים. זהו סיפורם של כוכבים אמיתיים, אשר עוצמתם טמונה באמונה שלהם, בכך שהם לא מתייאשים גם אם ייפלו עמוק, והם ייפלו עמוק. אך השאלה אינה: האם ייפלו? השאלה היא: האם כאשר ייפלו – יצליחו למצוא את הכוחות כדי לקום?!
