הספר מתאר את מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבטו של בחור ישיבת הסדר העוזב את הוריו ויוצא למלחמה מלווה בחבריו. הספר מתאר בעיקר את הימים שאחרי הקרבות והתאורים כתובים בו כזכרונות טריים. את הספר מלווה תחושת החיסרון של המחבר עקב נפילתו בקרב של חבר הטוב ביותר דב אינדיג.
שם הספר מבטא כפל משמעות: מצד אחד חוסר הסדר והארגון שהיה בתחילת המלחמה וגרם לכך שהצוות לא הספיק לבצע הכנות בסיסיות כמו תיאום כוונות לתותח הטנק ומצד שני המשמעות הדתית של כוונה בתפילה.
עשרים וחמש שנים לאחר שחזר לביתו ממלחמת יום הכיפורים, אומר היום מי שהיה אז טנקיסט צעיר ברמת הגולן: “אמת, פעמים שעושה הקדוש ברוך הוא חנינה עם מי שאינו ראוי ומאיר לו את פניו. ואותה חנינה ואותה הארת פנים עומדות הן לנגדו כל ימיו ואינן מרפות ממנו. חוב הוא ועליו לפורעו. והדין דין אמת. זכרתי מה שנדרתי בעת צרה כשיצאנו מן הטנק ורצנו בין הכדורים להסתתר בוואדי.”
“עד היום לא כתבו כך בספרות העברית על מלחמותינו. לא כך תוארו הקרבות, ולא כאלה היו סיפורי הרעות שעל זיכרונם למדנו להתרפק. בין עמודי הפיוט הכתובים בשפתו העשירה, המיוחדת, של בן הישיבה הלמדן, נפרשׂים לפני הקורא תיאורים מפורטים, דייקניים ואף אכזרים של ימי המלחמה ההיא ‘ וכל הסיפור שזור בזֵכֶר החבר שלא חזר.”
בספר משולבים דברי חז”ל, אגדות, מדרשים, פיוטים.
הספר זכה בתואר ספר הפלטינה (מכירת 40,000 עותקים) של התאחדות הוצאות ספרים בישראל
ארבעים שנה לאחר המלחמה הוסיף סבּתוֹ “על הזיכרון ועל שִׁברו”, ובמהדורת היובל הזאת חזר והוסיף “חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים”, חזר והוסיף כמה דברי זיכרון, והבין: העולם לא יהיה עוד בעינַי מה שהיה.
