האם אין סתירה בין “עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה”, אמירה שצופה לעתיד, לבין הצורך לכוון את פנינו לעבר, לזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם של עבדים?
דווקא בדורנו, דור שבו שבנו להיות אדונים לעצמנו, שבנו לאחוז בנשק והגלות מתרחקת מאיתנו.
טוב שנשנן מפעם לפעם את דבריו של שד”ל על החמלה.
הספר יסודי התורה, נכתב ע”י שמואל דוד לוצאטו (שד”ל), גדול רבני איטליה במאה התשע-עשרה.
שד”ל נולד בטריאסטה בשנת 1800 ונפטר בפאדובה בשנת 1865.
את רוב שנותיו עשה כראש בית המדרש לרבנים בפאדובה.
הוא כתב פירוש גדול לתורה, אך לספר זה הוא קרא מבחר פרי יגיעי.
על פי תפישתו של שד”ל, התורה כולה מבוססת על שני כללים: החמלה וההשגחה, או בשפתו: רַחֵם וגמול שמים.
הוא מסכם את דבריו בדברים שפעם היו מובנים לנו מאליהם, והיום עלינו לעמול קשה כדי להחזיק בהם: “החמלה של היהדות היא כללית כמו זו של אלוקים. היא מכוונת לכל הברואים. מכיוון שכל בני האדם אחים הם, לפי תורת היהדות, בנים הם לאב אחד, ונבראו בצלם אלוקים.
