לא קוראים לי בת של -אביגיל עמרם
“באיזה אולם האירוסין יהיו?” אני שואלת, מתיישבת על יד שולחן המטבח. ההצגה ממשיכה. גם בבית, ואולי אף ביתר עוז.
“‘כתר’ בפתח תקווה”.
“‘כתר’?” אני מתפלאת, מפסיקה לשיר. “זה אולם ענק!”
“יש הרבה מוזמנים”.
“מהצד של איילה?”
“מהצד של אבא”, אימא צוחקת. “את לא מכירה את אבא שלך?”
. . .
“למה הנושא הזה מעסיק אותך כל כך?”
“איזה נושא?” אני מיתממת ביובש.
שמואל אינו מתרגש. “מה שדיברנו עליו עכשיו”.
“מי אמר שמעסיק?” אני גומרת את מלאי ההיתממות היומי שלי, סוחטת אותו עד תום.
“נו, באמת”, הוא אפילו לא מתאמץ להחדיר בקולו נימה מבטלת.
אני שותקת. שתיקתי כבדה, משרה אווירה מעיקה שחונקת את כל אוויר הלילה הקריר, מנתבת אותו לכל מקום שהוא לא המרפסת הזאת, שפתאום נראית לי צפופה מדי בשביל שני אנשים. “כי אלו החיים שלי”, אני מחליטה לענות לבסוף, כאילו בפשטות, מחפה על המון כאב שפועם תדיר.
“אלו גם החיים שלי”, מזכיר שמואל בשלווה. “ובכל זאת… איך אגדיר את זה?” הוא שולח מבט קטן אל שמי הלילה החפים מכוכבים. “ובכל זאת אני תופס את חיי בצורה שונה משלך”.
אני בולעת את רוקי, חשה חסרת משמעות מתמיד. “אל תשווה אפילו”.
. . .
היא אף פעם לא הייתה תהילה, כמעט תמיד הייתה רק הבת־של.
כאילו אין לה אישיות או אופי, כאילו הדבר היחיד שיש בה, הוא היותה בתו של אביה.
ככה לפחות היא טוענת.
החיים שלה מורכבים, בכלל לא נוצצים וזוהרים כמו שצריכים להיות.
כל האנשים שסובבים אותה סוברים שהיא מדמיינת, חיה באשליות.
היא בטוחה שלא.
כולם מסרבים להבין אותה, ואולי גם היא את עצמה.
עד שמגיעה צביה.
הוכחה חותכת לצדקת דרכה של תהילה.
עד שהיא כבר לא.
