אף אחד לא חשב שהלילה השחור ההוא שבו עזבו יואל ואסנת סיגלר את הארץ יתארך לעשור או לצמיתות.
ודאי לא שירי, שנותרה מאחור, נאבקת עדיין, בציפורניים, לנסות להדביק כל מה שהתרסק מאז ואולי מעולם לא נבנה. גם ארי ומאטי לא דמיינו שיטלטלו יחד עם הני בתם, בין התקווה לעיוורון המתקרב בצעדי ענק.
תישירו מבט אל הספר הזה: אל העיניים הכמהות של אסנת שנלחמת להשיב את גוזליה,
אותם הפקידה בקן אחר (ואל תשאלו למה, תקראו – תראו את זה אחרת);
אל עיניהם הפגועות של מתנאל ושחרית שלעולם לא יבינו (עזבו, אל תתחילו!)… גם ממבטה המאשים של שירי לא תוכלו להימלט.
תהיו חייבים לראות במו עיניכם כי המציאות מוכיחה ש…כן;
כל עוד אתה נאמן לשליחות האלוקית שלך, ומסתכל לאמת בעיניים, זה אפשרי;
להתנודד, להתמודד, לא לסטות, ולנטות לקן. תגידו שכן.
