כשהדממה רועדת/י.שפר
“את בפנים, דסי?” הקול שלך, אמא קרוב פתאום. גניחה יוצאת מפי, קטועה, אני מתיישבת, כמעט מסתחררת. “אנחנו בחוץ, דסי, אין לנו דרך להכנס, כרגע, אבל אם את בפנים, בבקשה תצעקי”. קול קורא מבחוץ. פוסק, נדמה לי שזאת מציאות. דיבורים מתקרבים; קריאות מתרחקות. אני נתמכת במיטה. ממהרת לקום. מטפסת במאמץ אל החרך איכשהו ופולטת “אה?” בקול הגבוה ביותר שאני מסוגלת. אף אחד בחוץ לא שומע. נדמה שהם מתרחקים מהחדר. ואמא בוכה. חברותיה של דסי משתוקקות להניף ידיים במקהלה החגיגית של מסיבת הגמר, אבל בדיוק באותו זמן מניפה דסי ידיים בהולות, הולמת על קירות, מכתימה פתק בדיו ומשלשלת החוצה. לכודה בחדר שכוח ויודעת שסבתא שמעבר לקיר, לא תוכל לשמוע אותה לעולם- היא מנסה לאותת בכל זאת, או רק לנשום.
האם תכנסו גם אתם אל החדר שקיר קרס בו בקול רעש דומם?האם תנשמו יחד עם דסי את הלחץ והמחנק? בושה גדולה בסבתא וממנה? לרגעים תבינו את יהודית האחות המושלמת מדי. לרגעים תזדהו עם סבתא, תתאמצו לשווא לקרוא שפתיים. פיסות עבר עם הווה: קאפלה המסתתר בכלוב גן חיות בוורשא, יחד עם יידל שנמצא בארץ לבדו, ומנסה למצוא מקום. אלו ועוד רבים שותפים לדממה המרעידה, מרתקת נוגעת ואנושית.
