של מי הילדה הזו”, הן פונות אלי בנימוס אירופאי.
ואיזה חשק אדיר יש לי לומר להן “לא יודעת”.
אין פרס נובל לאימהות. וכל כך חבל שאין איזו במה עם שטיח קטיפה כחול כהה ווילונות קרם כבדים, ובה מלכת שבדיה תקרא לכל האימהות, לא אחת ולא שתיים, ותלחץ להן יד עם מדליית זהב נוצצת. וברגעים האלו שקצת
קשה להן, הן יזכרו במדליה, באור, בזהב, ויקבלו כוח בחזרה.
בקול אימהי, במילים פשוטות, משרטטת רותי קפלר את סיפורה של משפחת פרומן, סיפורה של ליבי, ילדת נוף פראי, שאינה מצליחה להיכנס למסגרות.
מנהלת שיחות עם האחראי על האומנה, מציירת את הגבולות שאינם. הדרך ארוכה, לפעמים תשעים שנה היא אורכת. אבל הכל טוב בסוף. גם אם לא לגמרי מושלם, או מובן.
