האברך שנפצע אנוש, הוא…נפטר מפצעיו. “אוי ואבוי, ברוך דיין האמת”. “והילד, בן ארבע, אלישע בן תחיה, נפצע. מתפללים עליו אבא שלו היה אדם יקר”.
n”זה עצוב מאד. ואביגדור לקח את זה קשה?” “מאד, איך לא?” “עד כדי כך? עוד פעם הדמעות, יפי מתקפלת על המיטה, מחבקת חזק את פיצית. “הוא …יפי, הוא לא היה רק… עד ראיה”.
בלילה ההוא, שלפני התאונה, שוב היו קולות בבית. הקולות שריני תמיד פחדה מהם, הקולות שגרמו לה להירדם חזק ועמוק ולא לשמוע כלום. באותו לילה היו הקולות רמים במיוחד, חומסים ורומסים. ריני לא הצליחה לאטום אוזניים ולב. והם חדרו , כמו חיצים מורעלים, היישר לתוך ליבה ההולם. ואז הגיעה התפילה, נואשת מתמיד, טובלת בדמעות צורחת בחוסר אונים. תפילה נוראה, תפילה שאסור היה לה להתפלל אותה: ד’, תיקח את זה מהחיים שלי! בבקשה, תיקח את זה מהחיים שלי!! והיא עלתה היישר לכיסא הכבוד ולקחה את זה מהחיים שלה.
